ביהמ"ש: הפאב שנפתח ברח' בן יהודה בת"א אינו מהווה מטרד ליחיד

א. רקע

1.         בפני תובענה למתן צו מניעה להפסקת מטרד ליחיד ולהשבת המצב לקדמותו.

2.         עיקרה של התובענה בפאב בניהולו של הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") המצוי בחזית בניין ברחוב בן יהודה 188 בתל-אביב (להלן ובהתאמה: "הפאב" ו "הבניין") ואשר לטענת התובעים, בעלי דירה מספר 8 בבניין (להלן: "הדירה"), מהווה מטרד.

הפאב מורכב משתי חנויות אותן שוכר הנתבע מהנתבעת 2 ומהנתבעים 3-4 (להלן ובהתאמה: "החנות הראשונה" ו "החנות השנייה").

3.         התובעים מלינים כי הנתבע פתח את הפאב במהלך שנת 2005 ללא רישיון עסק וללא ההיתרים הנדרשים, כי מושמעת בו מוזיקה רועשת עד השעות הקטנות של הלילה וכי אופיו של המקום מזמן אליו שיכורים ואנשים זרים המסתובבים בחצר הבניין, מקיאים בה ועושים בה את צרכיהם ומטרידים את מנוחת השכנים עד כדי שהחיים בבניין הפכו להיות בלתי נסבלים.

בנוסף טוענים התובעים כי נפגעת הכנסתם מפירות דמי השכירות שנהגו לקצור בגין השכרת הדירה, הנחוצים להם לצורך כלכלת בנם, שכן המצאות הפאב בבניין גורמת לירידת ערך הדירות שבו, בכך נפגע קניינם.

4.         בכתב הגנתו טוען הנתבע כי הפאב פועל לפי היתר לפתיחת עסק מהאגף לרישוי עסקים בעיריית תל-אביב (להלן: "ההיתר") וכי הוא ממוקם במתחם המיועד להפעלת פאבים ומקומות בילוי בהתאם למדיניות עיריית תל-אביב לשמר את תרבות הבילוי הליילית בעיר. כמו כן, מציין הנתבע כי עוברי האורח עליהם מלינים התובעים אינם בהכרח לקוחות הפאב, שכן בצמוד לו פועלים עסקים נוספים כגון קיוסק הפתוח 24 שעות ביממה ושבו נמכרים משקאות משכרים ומוצרים נוספים שלא כדין, וכן פאבים נוספים.

בנוסף העלה הנתבע מספר טענות סף, ובכללן טענה בדבר שיהוי בהגשת התובענה באשר הפאב פועל בבניין החל משנת 2005, טענה של דחייה על הסף מחמת חוסר נקיון כפיים של התובעים הטוענים לירידה בהכנסות השכירות מן הדירה בעוד שבפועל הכנסתם ממנה גבוהה מהמקובל לדירה זהה באותו בניין, וכן טענה של דחייה על הסף מחמת פגיעה בחופש העיסוק.

5.         בדיון שהתקיים ביום 28.5.07 עלה כי התובעים הגישו התנגדות למתן ההיתר לוועדה המקומית לתכנון ובניה בתל-אביב (להלן: "הוועדה המקומית"), אלא שהתנגדותם נדחתה כך שהבקשה להיתר לרבות אישור לשימוש חורג בנכס- אושרו. בערר שהוגש על החלטה זו לוועדת ערר מחוזית ושנדון ביום 6.9.07, הוחלט לקבל את טענות התובעים ולבטל את החלטת הועדה המקומית להתיר למשיב שימוש חורג להפעלת הפאב.

6.         לאחר הגשת סיכומי בעלי הדין הוגשה על ידי הנתבעים בקשה למתן היתר להוספת ראיות ובגדרה הוצג על ידם רישיון עסק שניתן לנתבע 1 לניהול הפאב, וכן היתר המאפשר פתיחת הפאב עד השעה 2:00 לפנות בוקר.

7.         במהלך ישיבת יום 31.12.07, הצהירה באת כוח התובעים כי תביעת התובעים בגין המטרד מיוחסת אך ורק לרעש המוסיקה שבתוך הפאב נשוא התביעה. הצהרתה זו נרשמה בעמוד 9 לפרוטוקול.

ג. דיון וממצאים

1.         שיהוי

1.1       הנתבע טען כי דין התביעה להדחות על הסף בשל השיהוי בו נקטו התובעים עד להגשת תביעתם, באשר הנתבע החל להפעיל את הפאב כבר בשנת 2005, ואילו התביעה כנגדו הוגשה בינואר 2007. הנתבע טוען כי בנסיבות אלו מתקיימות הדרישות שנקבעו בפסיקה להכרה בטענת השיהוי, דהיינו- מחדל שיש בו משום מצג של ויתור על טענת זכות מצד התובעים והרעת מצבו של הנתבע לרעה עקב כך, שכן לשיטתו השקיע כספים ומאמץ בהקמת הפאב, ברכישת מוניטין ובצבירת קהל לקוחות.

1.2       לגרסת הנתבע בתצהירו, התובעת פנתה אליו לראשונה מיד לאחר שקיבל את החזקה בחנות הראשונה, דהיינו בשנת 2005 עוד בטרם החל להפעילה כפאב והודיעה לו כי אינו יכול לפתוח בר בבניין שלה (שם, סע' 5).

התובעת בעדותה הכחישה "במקצת" את גרסת הנתבע (שם, עמ' 20), אלא שגם מעדותה המסוייגת ניתן להסיק כי היתה מודעת לתכניות הנתבע עוד טרם פתיחתו של הפאב לקהל.

גם לאחר שכירת החנות השנייה והפעלת המקום במתכונת של פאב הגיעו תלונות בדבר הרעש מצד דיירים בבניין: לגרסת הנתבע בתצהירו, נעשה על ידו מאמץ לפעול למניעת הרעש במקום על פי המלצות של מומחה אקוסטיקה מטעמו (להלן: "המומחה") ובכלל זה התקנת חלונות כפולים בפאב והנמכת התקרה בו לצורך בידוד וספיגת רעשים (שם, סע' 13).

הנתבע צירף לתצהיר עדותו את חוות דעת המומחה מיום 20.3.06 (נספח יג' לתצהיר), כמו גם קבלות המעידות על רכישת חומרים לביצוע עבודות בידוד הרעש כאמור, המתוארכות כולן לחודש דצמבר 2006, וחלקן אף לינואר 2007 (נספחים טו'-יז' לתצהיר).

1.3       מעדות הדיירת השוכרת דאז של דירת התובעים (להלן: "אלונה"), בתשובה לשאלה האם השיפורים האקוסטיים שביצע הנתבע שיפרו את מצב הרעש עליו הלינה בעבר (שם, עמ' 9) עולה כי התובעים היו מודעים לביצוע אותם שיפורים אקוסטיים בפאב.